פסק-דין בתיק ת"א 4838/09

1.         זהו פסק דין ב-18 תביעות לתשלום פיצויים, בגין עוולת הוצאת לשון הרע, שעוול הנתבע מס' 1 לטענת התובעים, במשפט אחד בו התייחס לסברתם אליהם ואל אחרים. הוחלט לדחות את התביעות, ולהלן הנימוקים.

2.         התובעים הינם בעלי דוכנים לממכר מוצרים שונים, המצויים בטיילת הסמוכה לחוף הים באילת, והנתבע הינו ראש העיר אילת.

            בין התובעים (יחד עם בעלי דוכנים אחרים), ובין הנתבעת מס' 2, התקיימו במהלך תקופה ארוכה, הליכים משפטיים, בשל כוונת הנתבעת לפנות את הדוכנים מן הטיילת.

            ביום 11.12.09, שודרה בערוץ טלוויזיה מסחרי, כתבה שעסקה במר דוד פתאל, בעל רשת מלונות, שחלק ממלונותיה ממוקמים באילת. במסגרת הכתבה צולמה פגישה, בה השתתפו מר פתאל והנתבע, במהלכה פנה מר פתאל אל הנתבע ואמר לו: "אתה חייב, חייב לפנות את הדוכנים מהטיילת", והנתבע השיב לו על כך: "פירקתי כבר 175 דוכנים. נשארו לי 74 החארות, וגם אותם אני אפרק" (להלן: "הכתבה").

            לטענת התובעים, בכינוי הגנאי המצוטט, כיוון הנתבע אל התובעים ואל יתר בעלי הדוכנים שבטיילת, ובכך פרסם עליהם לשון הרע. זאת, מתוך כוונה לפגוע בתובעים.

            כל אחד מן התובעים תבע אפוא לפצותו בסך 50,002 ש"ח, כפיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע.

            התביעות הוגשו במקור נגד הנתבע בלבד. ביום 10.4.10 הורה כב' הרשם (כתוארו אז) ע.כפכפי, על איחוד הדיון בתביעות. הנתבעת ביקשה להכיר בחסינות הנתבע, מכח הוראת סעיף 7ג(א) לפקודת הנזיקין. ביום 1.3.11, הסכים ב"כ התובעים, כי התביעה נגד הנתבע תדחה, והנתבעת תבוא בנעליו. לפיכך, נדחתה התביעה נגד הנתבע.

3.         הנתבעת טענה בין היתר בכתב ההגנה, כי דברי הנתבע, ששודרו במסגרת הכתבה האמורה, לא היו בגדר לשון הרע על התובעים, וזאת, הן משום שהדברים לא כוונו אל התובעים, אלא לדוכנים אותם ניהלו, ואשר אותם התכוון הנתבע לפרק, והן משום שהמונח בו השתמש הנתבע כמצוטט לעיל, הינו לכל היותר גידוף, שאיננו עשוי להשפיל את התובעים, לפגוע במשלח ידם או בעיסוקם, או לבזותם.

            לחילופין טענה הנתבעת, כי גם אם ייקבע, שהדברים מהווים פרסום לשון הרע, הרי שיש לראות בהם "מעשה של מה בכך", כהגדרתו בסעיף 4 לפקודת הנזיקין, ומכאן, שהפרסום לא עלה כדי ביצוע עוולה. עוד טענו לחילופין, כי אין מדובר בפרסום כלפי התובעים כיחידים, אלא כלפי חבר בני אדם, וגם בשל כך, לא עלה הפרסום כדי ביצוע עוולה.

            הנתבעת הוסיפה, כי הדברים נאמרו במסגרת שיחה פרטית בין הנתבע ובין מר פתאל, כאשר הנתבע לא היה מודע כלל לכך, שמר פתאל נושא מיקרופון לצורך הכתבה, לא ידע כי הדברים הוקלטו, ולא יכול היה לדעת שישודרו, ומכאן שאין לייחס לו כל כוונה לפגיעה בתובעים, בעצם אמירת הדברים.

4.         הצדדים ויתרו על שמיעת עדויות במסגרת הדיון בתביעה, והסכימו, כי ביהמ"ש יפסוק ע"פ המסמכים שבפניו, וע"פ סיכומי טענות בכתב. לסיכומי התובעים צורף דיסק, הכולל הקלטת הקטע הרלוונטי מן הכתבה.

5.         אין מחלוקת, כי הנתבע אכן אמר את הדברים המיוחסים לו, וכי שידור הדברים במסגרת הכתבה, מהווה "פרסום". על התובעים רובץ הנטל להוכיח, כי יש בדברים משום לשון הרע כלפיהם.

            ניתוח הדברים שאמר הנתבע, תומך במסקנה, כי הנתבע אכן לא התכוון בכינוי הגנאי המצוטט לעיל, לתובעים עצמם, כי אם לדוכנים אותם הפעילו בתקופה הרלוונטית. כאמור, נאמרו הדברים כתשובה לדברי מר פתאל: "אתה חייב, חייב לפנות את הדוכנים מהטיילת", דרישה המתייחסת ל"דוכנים", ולא למי מהתובעים. על כך השיב הנתבע כאמור, כי פירק כבר 175 דוכנים, וכי בכוונתו לפרק עוד 74. הפרשנות הלשונית הטבעית של הדברים, מתיישבת עם כוונה לדוכנים, אשר אין חולק, כי הנתבע רצה בפירוקם ובפינויים מן הטיילת. הפרשנות, לפיה התכוון לתובעים עצמם, אינה בלתי אפשרית, כאשר המונח "לפרק" בעגה (סלנג), יכול לשקף כוונה של פגיעה קשה באדם, ואולם, משדיבר הנתבע בתחילת המשפט המצוטט, על פירוק "דוכנים", נדמה, כי שימוש בפועל "אפרק" ביחס לבני אדם, ובהם התובעים, סביר פחות.

            ההאזנה להקלטה, לא הביאתני למסקנה אחרת. לא למדתי מנימת דבריו של הנתבע, כי התכוון דווקא למי מהתובעים.

6.         די באמור לעיל, כדי לדחות את התביעה, ומעבר לכך, סבורני כי יש לקבל טענה נוספת של הנתבעת, לפיה גם אילו התכוון הנתבע, בהשתמשו בכינוי הגנאי המצוטט לעיל, לתובעים עצמם, ולא לדוכנים שהפעילו, הרי שאין בכינוי האמור לכשעצמו, בנסיבות בהן הושמע, לקיים את תנאי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, ועל כן, אין בו להוות לשון הרע.

            המבחן לענין לשון הרע שבפרסום, הינו מבחן אובייקטיבי, שאיננו מוכרע ע"פ כוונת המפרסם או הבנת הדברים בפועל אצל השומע, הצופה או הקורא. המבחן הינו, מהי המשמעות שהיה מייחס לדברים אדם סביר ורגיל. במסגרת זו, יש לבחון את השפעת תוכן הפרסום על הערכת המפגע בקרב הציבור (ר' לענין זה ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2) 333, וע"א 1104/00 דוד אפל נ' אילה חסון, פ"ד נו(2) 670).

            כינוי הגנאי בו השתמש הנתבע, אילו הוטח בתובעים, היה בגדר גידוף מכוער, ולענין זה נכתב: "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב"לשון הרע" תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית. האיזון המתחייב מהשיקולים שתוארו לעיל מצא את ביטויו בפסיקה, אשר הביעה נכונות עקרונית להכיר בגידופים כבלשון הרע וזאת במקרים בהם הכרה זו תהיה מוצדקת לאור נסיבות פרסום הגידופים".

            קשה לסבור, כי צופה או מאזין סביר ורגיל, שהיה שומע את דברי הנתבע בכתבה האמורה, צפוי היה לייחס למי מן התובעים תכונות שליליות, או לבוז לו, רק בשל כינויו, יחד עם עוד עשרות אחרים, בכינוי גנאי מכוער, בהעדר פירוט או הסבר לדברים. הגם, שמי שאמר את הדברים הינו ראש עיר בישראל, הרי שאיננו בעל סמכות רוחנית, או מוביל דעת ציבור, אשר דבריו היו עשויים להתקבל אצל מי משומעיו, כאמת, מבלי צורך בנימוק כלשהו. מה גם, שחלק הציבור, שיכול היה לזהות את התובעים בדברי הנתבע, צפוי היה להבין, כי הדברים נאמרו על רקע סכסוך משפטי, שהנתבעת, בראשה עומד הנתבע, היתה צד לו. מעבר לכך, לא מן הנמנע, כי השימוש בלשון מכוערת בנסיבות האמורות, היה עלול לגרום לדעה שלילית דווקא ביחס לדובר, ולא ביחס למושא ההתייחסות.

7.         המסקנה מן האמור לעיל הינה, כי אין לקבל את התביעות.